דורון פייסיק הוא חוקר תודעה ודוקטורנט לפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב.
מחקרו עוסק בהתבוננות מדיטטיבית בתהליכי ההירדמות והחלימה, כפי שזו התפתחה במסורות המזרח והמערב ‒ יוגה וחלימה צלולה ‒ כפרקטיקה פילוסופית של הכנה לקראת הפרידה הסופית מהגוף בשעת המוות.
פייסבוק:
18.04.2017
רגע האמת הגיע.
אחרי חודשים ארוכים שחיכיתי להזדמנות הזו, לראשונה זכיתי לתרגל מדיטציה בחלום צלול.
בבוקר, בעקבות יקיצה טבעית לקול ציוץ הציפורים וגניחותיה החורקות של משאית הזבל, ישבתי למדיטציה קצרה, ואז שוב חזרתי למיטה.
במהרה מצאתי את עצמי שקוע כבר בתוך ה"אקשן" הכאוטי של החלום ‒ ברחתי כל עוד נפשי בי ממפלצת (שהתחבאה בגופו של מישהו שלמד איתי בתיכון). תוך כדי מרדף, התעוררה בי צלילות. התחלתי לקבל שליטה חלקית על המתרחש. נכנסתי "הביתה", לדירה שמעולם לא גרתי בה בחיי הערות, וסגרתי מאחוריי את הדלת. סגירת הדלת הייתה פעולה של הנכחת הצלילות ‒ המרדף תם; המתח פג. האור של החלום (ה"תאורה") השתנה לגוון חלבי יותר ודהוי. התחושה "אני כאן" התרחבה ומילאה את חלל החלום כולו.
בדירת החדר הקטנה ללא חלונות, היו רק טלוויזיה ישנה ומזרן יחיד על הרצפה, ללא מצעים ‒ אולי המקבילה המודרנית של בקתה או מערה, שהלא-מודע עיצב. התיישבתי על המזרן כדי לתרגל מדיטציה, אבל קודם רציתי לכבות את הטלוויזיה הגדולה והשמנה (קופסה כבדה, בסגנון שנות התשעים) שמסכה ריצד מולי ללא שום תוכן ספציפי. הרמתי באיטיות את השלט שצץ על המיטה, ליד הרגל שלי, השלט הגדול ביותר שראיתי מימיי, ועליו עשרות כפתורים. לחצתי על הכפתור האדום, הגדול מביניהם, שהיה בצורת משולש ישר זווית, והוא לפתע השתנה לעיגול (בחלומות שום דבר לא יציב לגמרי).
אחרי שכיביתי את הטלוויזיה בדירה הריקה והשקטה שבחלום, התיישבתי למדיטציה, בשאיפה לצלול עמוק יותר אל מעמקי התודעה. קיפלתי את הרגליים לישיבה מזרחית והתחלתי להאט את הנשימה ולהתרכז במנטרה.
מאותו רגע של נשימה מודעת בחלום, נוצר פיצול: הרגשתי את שני הגופים במקביל, כאילו היו ממוקמים באותו מרחב מופשט המשותף לכל מצבי התודעה ‒ חוויתי גם את (1) גוף החלום מפרספקטיבה של "גוף ראשון", בתור הידיים המונחות על הירכיים והרגליים המקופלות לישיבה מזרחית, וגם את (2) הכבדות של הגוף הישן במיטה, גוש עמום של נוכחות שראיתי מלמעלה בגוונים של אפור ושחור (ייתכן שהתמונה שראיתי, של הגוף הישן, מבוססת על חישת מגע או פרופריוספציה, כמו ה"תמונה" של חפץ שמנסים למשש בעיניים עצומות).
עצמתי את העיניים של גוף החלום בעודי מרגיש שהעיניים הפיזיות שלי כבר עצומות, מעין הדהוד רגעי בין שני הגופים, למרות הפרספקטיבה השונה לגבי המיקום והתנוחה הפיזית של כל אחד מהם. בדיעבד אני תוהה אם האטת הנשימה בחלום השפיעה גם על קצב הנשימה של הגוף הפיזי.
ניסיתי למצוא יציבות בין שני הגופים המקבילים ‒ מצד אחד לא להזדהות יותר מדי עם הגוף הישן במיטה כדי לא להתנתק מהחלום ולהתעורר, ומצד שני גם לא להזדהות בצורה מוחלטת עם הגוף בחלום כדי לא להישאב אליו ולאבד את הצלילות.
ואולם ככל שהאטתי את הנשימה והתמקדתי במנטרה נוצר מעין ריק שחור טוטאלי, ללא התחלה או סוף מוגדרים, שהחל להתפשט בחלל התודעה ולמוסס לתוכו את שני הגופים במקביל. ככל שהריק התרחב, כן הרגשתי שאני מאבד אחיזה גם בגוף החלום וגם בגוף הישן. הכול החל להתרוקן בבת אחת ולא נותר לי גוף להזדהות איתו.
הריק של המדיטציה בחלום היה שונה מהחוויה שהתרגלתי אליה במדיטציה בזמן הערות, בה היציבות המוחשית של הגוף משמשת כעוגן, כ"קונטרה" (משקל-נגד) להשתקעות בריק המדיטטיבי. כאן כבר לא היה על מה להישען או במה להיאחז, דומה היה שהריק איים לבלוע הכול.
בן רגע התמלאתי פחד, מה שגרם לי לאבד את הצלילות ולהתעורר. הפחד לא נגע רק לאובדן הגוף, או הגופים, אלא למה שעשוי לקרות כשאתעורר לבסוף ‒ כלומר, שהחוויה בתוך הריק המוחלט תוביל ליקיצה אל מצב תודעה בו כבר לא אחווה את המציאות בצורה שתאפשר לי להשתתף במשחק היומיומי של החיים. היה חשש מתחושת ניתוק מהגוף, או ריחוק דיסוציאטיבי. אז הגיע רגע האמת, ובחרתי שלא לעשות את הצעד הסופי אל הריק. עם זאת, אינני מרגיש שזו הייתה טעות.
לפעמים צריך לטבול את הבהונות במים, לפני שקופצים עם כל הגוף פנימה, או בלי גוף בכלל...
האם תהיה עוד הזדמנות כזאת בקרוב? אני יכול רק לקוות, ולנסות לכוון לשם.
האם אהיה מסוגל לנצל את ההזדמנות הבאה? אני יכול רק לכוון לשם, ולקוות שאנסה.
החלום הזה הוביל לנושא המחקר שלי בדוקטורט, בו אני מפגיש בין רעיונות על חלימה צלולה מהודו העתיקה לבין מחקר חלומות נוירו-פנומנולוגי בן זמננו. בהשראת מסורות היוגה, ובאמצעות תרגול מדיטציה בעזרת מנטרה בזמן החלום, שאפתי להגיע למצב בו תתאפשר צלילות מתמשכת במעבר בין חלימה לשינה ללא חלום. האמונה אומרת שכדי לגלות את טבע התודעה, ואת מהותו של העצמי המגולם בגוף, נדרשת צלילות בערות – כמו גם בחלימה ‒ובמיוחד בשינה ללא חלום. צלילות בשינה ללא חלום, במצב תודעה ללא חלל או זמן, ללא סובייקט או אובייקט, חושפת את "צורתו" של המתבונן הפנימי בנפרד ממושאי ההתבוננות, המעוררים משיכה או סלידה. החוויה הישירה של עצמי מינימלי, הכרוכה בקילוף רגעי של הזהות והנרטיבים היומיומיים, מאפשרת ריחוק מדפוסי החשיבה וההתנהגות המובילים אותנו לכאוב שוב ושוב בחיי הערות ‒ כלומר, הצלילות בריק מוצעת כתרופה לסבל הקיומי.
עם זאת, חשוב להבחין בין המודל של הכתבים העתיקים לשינה ללא חלום (Sushupti בסנסקריט), לבין המודל של מעבדת השינה המודרנית (שנת NREM). המעבדה בוחנת את תופעות השינה מגוף שלישי, מודדת מבחוץ, בעוד שהיוגה עוסקת בחוויות החלימה בגוף ראשון, ומכוונת לתובנות על מבנה ותפקוד התודעה "מבפנים". אולם אין זו הבחנה בין מזרח למערב, שכן ישנו תיעוד של חוויה חסרת-גוף בחלל ריק גם בקרב חולמים צלולים במערב וגם במסורות היוגה במזרח. עדיין לא ברור כיצד לסווג חוויה זו במונחים מודרניים. אני מאמין כי השילוב בין מודלים עתיקים לחדשים, בין פרספקטיבות פנימיות וחיצוניות, בסופו של דבר יאפשר הבנה מעמיקה יותר של חוויות החלימה האפשריות ושל הפוטנציאל הגלום בצלילות.
התיעוד שלעיל הוא ההצצה הראשונה שקיבלתי לחלום צלול בתוך ריק מוחלט. מאז חוויתי כמה וכמה חלומות בחלל ריק, או פיצול בין הגופים, אך לא באופן ההדרגתי והמתמשך המתועד כאן.
באופן כללי, העניין שלי בחלימה הצלולה נוגע פחות לתוכן החלומות ולהשפעה עליהם, ויותר לאפשרות להתבונן באופן בו "האור של התודעה", כפי שמכנים זאת במסורות היוגה, מעצב ומתעצב בספונטניות לכדי עולמות והתרחשויות שמרגישות מוחשיות באופן שמפתיע אותי בכל פעם מחדש. ההתבוננות הפילוסופית בתופעות השונות הללו, למשל נסיעה באוטובוס בחלום תוך כדי הבנה שהתודעה שלי יוצרת את הנוף מבעד לחלון בכל רגע מחדש, מעוררת בי תהיות לגבי מידת ה"יצירתיות" התודעתית בחיי הערות.
Σχόλια