אילינה לרטיגו היא צלמת וציירת המתגוררת בצרפת. מסעות החלימה הליליים של לרטיגו מהווים הרחבה טבעית למסעות הערות שלה כנעה ונדה מזה שנים בין מדינות שונות. את לילותיה מקדישה אילינה לחקר נוף החלומות באמצעות חלימה וחלימה צלולה, ומכירה היטב מרחב זה על רבדיו השונים. לאחרונה נטלה חלק בתרגום הספרים "סת מדבר" ו"הטבע של המציאות האישית" לספרדית, שניים מספרי סת הרבים שתוקשרו על ידי ג'יין רוברטס. היא מלמדת חלימה צלולה באופן פרטי ולקבוצות.
17 פברואר 2023 / מוראט / צרפת
אני במדינה לא מוכרת, אולי ספרד. מודעת להיותי חולמת, אני משוגרת לאטמוספירה. בעודי טסה, אני מבקשת מהחלום שייקח אותי למקום מסוים. אנרגיית החלום מקיפה אותי ואני נישאת במהירות רבה דרך ענפי עצים המתעבים והולכים לכדי חלל פנימי כמסדרון. שוררת חשכה. במעוף לאורך המסדרון אני מבחינה, אם כי בקושי, בעצמות שלד עצומות. כשאני מגיחה מתוך החושך, אני רואה כי אלה שלדים ענקיים של יצורי ים מסיביים, או אולי דינוזאורים החיים במים. המבנה בעל תקרות גבוהות, מוזיאון לתולדות הטבע, כך נדמה. אני נוחתת על רצפת המוזיאון. מבני השלד העצומים תלויים מתקרתו. נדמה שכוח רב מקודד בתוכם, מאגרי זיכרון של ההיסטוריה האורגנית של הפלנטה וקישורים עם צורות חיים ממערכות אחרות. הם מרשימים!
אני מבחינה באדם עוטה חליפה המזכירה את זו של מורפיוס (מטריקס), בהבדלים מסוימים: גווני אדמה, ודוגמאות רקמה בגוון זהב נוצץ. לדפוסים יש משמעות, והם אולי מפות או ספירות. נדמה שהאיש בסביבות שנות החמישים שלו, גדול ממדים, זקנו מאפיר. הוא אומר לי כי כאן אוכל לקבל את כלל התשובות להן אזדקק. באפשרותי לשאול גם שני אנשים נוספים הנוכחים במקום, אלא שאני נבוכה. הכול נדמה אמיתי כל כך: אריחי הטרקוטה על הרצפה, קירות הטיח הכתום. אני מריחה את תערובת הגיר בטיח וחשה את רעננותו ולחותו של האוויר. אני ניצבת שם מלאת תדהמה, מתבוננת סביב, מטמיעה את הרשמים. לא ייתכן שזה חלום. אלה ודאי החיים הערים.
אני ניגשת אל חנות המוזיאון. שלושה אנשים נמצאים שם כמדומה. הקופאי אומר כי אוכל להציג להם שאלות. "איפה אנחנו?" אני שואלת. אישה ישישה משיבה כי אנו בספרד, וכי זה מוזיאון להיסטוריה המקומית של עירם לאורך שנות דור. אני קרבה אל מעמד הגלויות המצולמות. עכשיו כבר ברור לי כי מדובר בחלום ולא במציאות ערה, אף על פי שאני עדיין מתקשה מאוד לעכל עובדה זו.
על מתלה בחנות תלויים צרורות בדים בצבעים שונים. אחד המקומיים מושיט לי בד סגול. זו שכמייה. הוא יודע שאני אוהבת סגול ולפיכך רוצה לתת לי את השכמייה הזו לנסיעותיי (כוונתו לנסיעות-חלומותיי), מתנה ממטייל-חלומות אחד לחברתו. הוא בטוח שאעריך זאת, כך אמר. כמה נחמד מצידו, אני חושבת, ומסבירה לו חזור והסבר כי זהו חלום, וכי לא אוכל לקחת איתי את השכמייה אל עולם הערות. עם זאת, חלק ממני תוהה שמא ניתן איכשהו לקחת חפץ-חלום אל היקיצה.
אני יוצאת מחנות המוזיאון אל מסדרון צר. עם כניסתי אליו מתחוור לי בבירור כי החלום בצלילותו יציב לחלוטין. אני יכולה להחזיק בצלילות כל כמה שארצה. אני מתבוננת ברצפה. היא משובצת בפסיפס כתום, כחול ולבן. אני נדהמת ממציאותיות החלום, ממש כאילו הייתי ערה. חוויתי לא מעט חלומות צלולים, ורבים מהם הרגישו אמיתיים, אך משהו בחלום הזה שונה, חדש. התחושה שונה מחוויותיי בעבר, כאילו התעוררתי בעולם מקביל ואני קיימת בו עכשיו.
אני מהרהרת בספר שאני רוצה לכתוב, בערות, על חלימה צלולה. הלוואי ויכולתי לרשום הערות בתוך החלומות הצלולים עצמם, לשבת בפינת החלום ולכתוב כל מה שאני רואה ומרגישה ועושה. אלא שלא ניתן לקחת רשימות כאלה בחזרה לעולם הערות. זה יהיה נפלא אם רק אוכל למצוא דרך להביא איתי את הפתקים האלה אל הערות. כל כך הרבה מידע מהחלום אובד כשאנו מקיצים מהשינה!
אני מתחילה לחקור את סביבתי, נוגעת בחיבורים בין אבני הפסיפס. אני יכולה לחוש את המרקם, כל פיתול, כל פרט. אני נוגעת באבני הפסיפס עצמן. הן חלקות וקרירות. אני ממששת את הקירות, מחפשת עוד צורות של חומר-חלומות לחוקרו.
באולם סמוך, חולמת אחרת שומעת את פליאתי ומסכימה שזה מדהים: "הכול נראה כל כך אמיתי!" אני נוגעת במשהו עשוי מתכת. המשטח קר וחלק. החולמת האחרת מזכירה זכוכית. אני מוצאת אהיל זכוכית ירוק וממששת אותו בידי. אני תוהה מה תהיה התחושה במגע עם חולם אחר. גם היא סקרנית. אנו מקרבות את כפות הידיים זו אל זו. אני יכולה ממש לחוש בכף ידה - היא מחוספסת ונוקשה, כאילו עסקה בעבודת כפיים קשה. טרם צאתי אני מגישה לה מתנה. אני יוצאת אל רחוב שטוף שמש.
החלום הזה היה משמעותי. לא זו בלבד שהוא הרגיש אמיתי ביותר - חלומות צלולים רבים מרגישים אמיתיים מאוד - אלא שהחלום הזה היה שונה, כאילו נמצאתי במציאות חלופית. אני מתקשה להסביר את ההבדל בתחושה שהחלום עורר בי. ה'אני' החולם שלי ניסה לחשוב על דרכים להחזיר חפצים מהחלום אל הערות, כלומר, להסיר את הגבול בין חלימה לערות. כיצד אביא אל עולם הערות את השכמייה שנוסע-החלומות נתן לי? או את הרשימות על חלימה צלולה, שבהיותי בחלום, רציתי לקחת איתי אל היקיצה? העצמי החולם שלי לא לגמרי ביטל זאת כאפשרות ותהה אם הדבר ניתן להשגה. העצמי החולם והער שלי התחברו באופן חדש. איני בטוחה כיצד בדיוק, אבל זה בהחלט משהו שהייתי רוצה להמשיך ולחקור.
קישור לדף האמן של לרטיגו:
עבודה של לרטיגו: 'דגים וורדים'
Comments